התערוכה ננעלה
1870
1880
1890
1900
1910
1920
1930
אימפרסיוניזם
סימבוליזם
אר-נובו
פוביזם
אקספרסיוניזם
קבוצת נאבי
פוסט-אימפרסיוניזם
קוביזם
פוטוריזם
סופרמטיזם
סוריאליזם
דאדא
דה סטיל
קונסטרוקטיביזם
באוהאוס
סוציאליסטי
עבודות בתערוכה
אוספי האמנות האימפרסיוניסטית והמודרנית הם "היהלומים שבכתר" מוזיאון פילדלפיה לאמנות. התערוכה "זמנים מודרניים" מציגה, לראשונה בישראל, יצירות מופת מתוכם. התצוגה מאפשרת לעקוב אחר המהלך המהפכני של האמנות בעידן המודרני – מראשית האימפרסיוניזם ועד תחילת האוונגרד - וליהנות משיא הביטוי האמנותי של היוצרים ושל תקופתם.
התערוכה כוללת יצירות קאנוניות המייצגות את מיטב הסגנונות החדשניים של התקופה: ציורים פרי מכחולם של טובי הציירים האימפרסיוניסטים והפוסט־אימפרסיוניסטים, בהם מארי קאסאט, פול סזאן, אדגר דגה, אדואר מאנה, פול גוגן, וינסנט ואן גוך, קלוד מונה, קאמי פיסארו ופייר־אוגוסט רנואר; עבודות מאת רבי־האמן של האוונגרד המודרני, בהם קונסטנטין ברנקוזי, פול קלה, מארק שאגאל, אנרי מאטיס, ז׳ואן מירו ופבלו פיקאסו; ויצירות מאת אבות הסוריאליזם, סלבדור דאלי, איב טאנגי וז'ואן מירו. כן בולטות בתערוכה יצירות מופת של האמניות מארי קאסאט, מארי לורנסן וברת מוריזו.
עבודות נבחרות
פייר־אוגוסט רנואר (1919-1841) נערה בצווארון מסולסל אדום, 1896 לערך
שמן על בד עיזבון שרלוט דוראנס רייט
גּבריאל רנאר, בת־דודה רחוקה של אשת רנואר, אלין, הצטרפה למשק הבית של האמן ב־1894 כמטפלת של בנו השני, ז'אן. עד מהרה הייתה לאחת הדוגמניות האהובות על רנואר. בעבודה אינטימית ועליזה זו, לובשת גבריאל צווארון מסולסל בעל שוליים אדומים וכתומים, המלבלב בצבעיו העזים סביב פניה. תוויה הרעננים, המצוירים בפוקוס רך, מצויים בניגוד חינני לעבודת המכחול הנמרצת ולצבע הדשן של פריט הלבוש הנפחי. כפי שסיפרה ז'אן לימים, רנואר החזיק ארגז מלא אביזרי תחפושת מעין אלה, ששימשו לקישוט הדוגמניות שלו, לעתים תכופות עם קריצה לדמויות היסטוריות. כאן, הקישוט מעלה על הדעת את הצווארון המסולסל של הליצן העצוב פיירו, כמו גם את צווארוני הפשתן הנוקשים שרווחו בדיוקנאות שציירו פיטר פול רובנס, פרנס הלס ואחרים בסוף המאה השש־עשרה ובתחילת המאה השבע־עשרה.
וינסנט ואן גוך (1890-1853) דיוקן קאמי רולאן, 1888
שמן על בד, מתנת מר וגברת רודולף מאייר דה שונסי
בנובמבר ודצמבר 1888 צייר ואן גוך דיוקנאות של חמשת בני משפחת רולאן. ז'וזף רולאן, דוור בעיר ארל בצרפת, התיידד מאוד עם האמן ההולנדי. כאן נראה קאמי בן האחת־עשרה כשהוא חובש כובע כחול ומתבונן בריכוז החוצה. ואן גוך צייר את קאמי פעמיים, ובשני המקרים עבד במהירות על מנת לתפוס את הבעת הריכוז שלו ואת מאפייניו הנעריים. הגרסה הנוכחית מתייחדת בהרמוניה של משיחות המכחול ושל השימוש בצבע. הצהוב האהוב על ואן גוך פולש לציור ומופיע על פני הילד, מוסיף דגשים מוארים לכובעו ולז'קט שלו, ומספק רקע אחיד לדמות. צבעים משלימים — כחול וצהוב, ירוק ואדום — משחקים זה כנגד זה ומקשרים בין התמונה לבין שאר דיוקנאות המשפחה, כולל זה של אמו של קאמי עם אחותו הקטנה.
ואן גוך נתן את הדיוקן במתנה לז'וזף רולאן, בהכרת תודה על חברותו. את דיוקן גברת אוגוסטין רולאן והתינוקת מרסל העניק לחבר אחר, הצייר אמיל ברנאר. יד המקרה הפגישה בין שני הציורים בפילדלפיה, בשנות הארבעים של המאה העשרים, כאשר רכשו אותם שני אספנים שונים.
פייר בונאר (1867 - 1947) מחווה למאיול, 1917
שמן על בד, אוסף לואיס א׳ שטרן
במבט ראשון, נראה שהציור מחווה למאיוֹל מתאר סצינה יומיומית בבית האמן או בסטודיו שלו. אולם הכללת עבודה מאת אמן אחר באמצע הקומפוזיציה מרמזת על משמעות אישית עמוקה יותר. פייר בונאר יצר את הציור כמחווה לפסל אריסטיד מאיוֹל, ידידו ושכנו בריביירה הצרפתית. הפסל של מאיול, מתרחצת עם שיער אסוף (1900), הגיע לאוסף הפרטי של בונאר בעקבות חילופי עבודות בין השניים. כאן, האפור המתכתי של פני השטח של הפסל מנוגד לפרחים הצבעוניים שעל שידת העץ ולמחיצות המצוירות מאחור. המחיצות האנכיות מהדהדות את הצורה העומדת של הפסל בעודן מדגישות את הצורה והשטיחות של בד הציור עצמו, ויוצרות סביבה אדריכלית דינמית לעבודתו של מאיול. צורתה המוצקה של הדמות המפוסלת להפליא, הניצבת כאלה הלניסטית בשיער אסוף בסגנון יווני, שימשה את בונאר כאמצעי מושלם להחדרת ערכי האמנות הקלאסית אל תוך האמנות המודרנית.
מארי קאסאט (1844-1926) אישה עם מחרוזת פנינים בתא תיאטרון, 1879
שמן על בד, עיזבון שרלוט דוראנס רייט
מארי קאסאט, ילידת פנסילבניה, הייתה האמנית האמריקאית היחידה שהציגה עם האימפרסיוניסטים. 1871 ,וחיה חלק גדול מחייה לאחר לימודיה באקדמיה לאמנויות יפות של פנסילבניה עברה לפריז ב־ בצרפת, שם התיידדה עם אדגר דגה וציירים אימפרסיוניסטים אחרים. הציור אישה עם מחרוזת פנינים בתא תיאטרון, שמיטיב לתאר את הזוהר והריגוש של ערב בתיאטרון, נכלל בתערוכה האימפרסיוניסטית הרביעית ונחשב לאחת מהעבודות המשובחות ביותר שיצרה קאסאט בשלהי שנות השבעים ותחילת שנות עשרה. המראָ ה הממוקמת מאחורי האישה הצעירה מאפשרת לנו לראות את השמונים של המאה התשע־ מבנה הקומות של תאי הצפייה בתיאטרון, ומרמזת שחלק גדול מהקסם של הערב טמון בלראות ולהיראות.
כמו דגה, קאסאט מוקסמת מהאור המלאכותי — בעיקר מהצללים העזים שהוא מטיל ומהשפעתו על גווני העור והלבוש.
קאמי פיסארו (1830 - 1903) יריד באחר־צהריים שמשי, דייפ, 1901
שמן על בד, עיזבון ליסה נוריס אלקינס
ביולי 1901 עבר פיסארו להתגורר במלון המסחר בדייפ. הוא היה אז בן שבעים ואחת וסבל מדלקת כרונית בעינו הימנית, וכבר לא היה לו קל לצייר בחוץ. החדר הֵגן על עיניו מהרוחות המזיקות ומאבק, והציע לו מבט ייחודי על כיכר השוק הצמודה לכנסיית סן־ז'אק. במהלך הקיץ צייר פיסארו תשעה ציורים של הכיכר, ובמקום להתמקד בבניינים הציוריים בפני עצמם בחר לצייר אותם בהקשר של הדמויות החולפות או המתאספות בשוק. הציור יריד באחר־צהריים שמשי, דייפ תופס את הרעש, התנועה והצבע של יריד אוגוסט השנתי, ונראה שהוא מתענג על תיאור כל פרט ופרט מדופק החיים של הקהל.
מעט לאחר שובו לפריז, בסתיו, מכר פיסארו את הציור לגלריה דוראן־רואל, ושנה לאחר מכן הוא הוצג לצד עבודתו של קלוד מונה. ב־1944 רכשה את התמונה ליסה נוריס אלקינס, שהציגה אותה בבית המידות שלה בכיכר ריטנהאוס שבפילדלפיה, בית שמאוחר יותר היה בבעלות הנרי מקילהני, גם הוא אספן דק אבחנה של ציור אימפרסיוניסטי.
פול סזאן (1839-1906) הרובע הרביעי, אוּבֵר־סוּר־אוּאָז (נוף, אובר), 1873 לערך
שמן על בד, אוסף סמואל ס׳ ווייט השלישי וורה ווייט
מסופר שפול סזאן נהג לצייר בחוץ כמעט מדי יום ב־1873 ,בזמן שהתגורר עם המאהבת שלו (לימים אשתו), אֹורטָ נספִיקֶה, ובנם הקטן באוּבֵר־סוּר־אוּאָז, כפר קטן צפונית־מערבית לפריז. הוא עבד לצד קאמי פיסארו, שהתגורר בעיר השכנה ּפונטואז, והתנסה באמצעים חדשים לייצוג עולם הטבע. סזאן התווה את קווי המתאר של מבנים בנוף באמצעות משטחי צבע נרחבים, ותיאר את בתי הכפר אוּבֵר — הנראים מעבר לקיר בצבע אוכרה — במשיחות צבע צפופות וזוויתיות. לעומת זאת, העצים שממסגרים את המראה מבוצעים בנגיעות צבע קלילות ומעוגלות יותר, המזכירות ציור אימפרסיוניסטי. מישור התמונה מושטח ונטול נקודת פוקוס יחידה, והנוף מחולק לצורות גיאומטריות. בהתרכזו בצורה ובצבע דחה סזאן את העיסוק האימפרסיוניסטי באפקטים של זמן ואווירה; הוא אף הגביל את מראה השמים לרסיסים דקים, הנראים מבעד לעלוות העצים, וכך הקשה עלינו להעריך את שעת היום.
קלוד מונה (1840-1926) גשר יפני, ז'יברני, 1895
שמן על בד, מתנת אוטו האס ומתנה חלקית מקרן האס גראבאניו
ב־1893 החל קלוד מונה לפתח שטח אדמה ליד ביתו בז'יברני, שישאב את כל תשומת לבו כגנן וכצייר במשך שלושת העשורים הבאים. ביולי פנה לרשויות המקומיות על מנת לקבל אישור להרחיב בריכת מים קיימת וליצור גן מים "למען התענגוּת העין וגם לשם מוטיבים לציור". גשר בסגנון יפני מעץ אלון נבנה בגן על מנת שישמש הן כאלמנט ציורי בנוף והן כנקודת תצפית שממנה ניתן יהיה להתפעל מחבצלות המים האקזוטיות שמונה התכוון לטפח. את המראה הנוכחי של נרקיסים וחבצלות על גדות בריכת המים צייר מונה באביב 1895 .הוא בדיוק חזר לז'יברני לאחר שבילה חודשיים בנורבגיה, ויתכן שבחר בצבעים הבהירים של הציור בהשראת צבעי האביב הרעננים. זהו אחד הראשונים מתוך כשלוש־מאות ציורים של גן המים שצייר במהלך חייו.
כמה שנים מאוחר יותר, תיארך מונה בטעות את הציור ל־1892 (שנה לפני הקמת הגשר וגן המים) ומכר אותו לשני סוחרי אמנות פריזאיים. ב־1935 קנה אותו אוטו האס, בעל חברה לייצור כימיקלים מפילדלפיה ובעליו של אוסף מרשים של ציורים אימפרסיוניסטיים, שכיום מעשיר את אוספי מוזיאון פילדלפיה לאמנות.
וסילי קנדינסקי (1866-1944) עיגולים בתוך עיגול, 1923
שמן על בד, אוסף וולטר ולואיז ארנסברג
הציור עיגולים בתוך עיגול הוא דוגמה לסגנונו הייחודי של וסילי קנדינסקי מראשית שנות העשרים של המאה העשרים. אז החל ללמד בבית הספר באוהאוס לאמנות, אדריכלות ועיצוב בוויימאר, גרמניה, ובעקבות זאת אימץ סגנון ציור גיאומטרי יותר. קנדינסקי האמין שצבעים וצורות מסוימים מייצגים רגשות ספציפיים, ושניתן לקודד אותם ולחבר ביניהם ליצירת שלם המשקף את ההרמוניה של היקום. עבורו, העיגול היה הצורה הבסיסית ביותר, המשקפת סינתזה בין הפכים בצורה אחת מאוזנת. כאן, עיגול שחור עבה מקיף עיגולים חופפים, בגדלים ובצבעים שונים, שרבים מהם נחצים על ידי קווים שחורים ישרים. שתי רצועות, בכחול ובצהוב, נמתחות באלכסון מהפינות העליונות וחוצות זו את זו במרכז הבד, והן משנות את צבעי הצורות בכל מקום שבו נוצרת חפיפה עמן. ב־1931 ,במכתב לגאלקה שאייר, סוחר אמנות גרמני־אמריקאי שהתגורר בלוס־אנג'לס, תיאר קנדינסקי את העבודה הזו כ"עבודה הראשונה שלי שמביאה לחזית את העיגולים כנושא". באותה שנה מכר שאייר את הציור לוולטר ולואיז ארנסברג, אף הם תושבי לוס־אנג'לס.
ז'אן מצינגר (1883-1956) שעת התה (אישה עם כפית), 1911
שמן על בד, אוסף וולטר ולואיז ארנסברג
הציור שעת התה (אישה עם כפית) מתאר פלג גוף עליון של אישה עירומה למחצה, שבד עוטף את מותניה ואת זרועה הימנית. היא נשענת במרפקה על השולחן, שחודר למרחב התמונה משוליה התחתונים, ומרימה כפית בידה הימנית בעוד שידה השמאלית נוגעת בעדינות בצלוחית הספל. ספל התה הוא דוגמה לשימוש בטכניקת הפרספקטיבה הניידת הקוביסטית, שכן הוא נראה משתי נקודות מבט — מהצד ומלמעלה. ז'אן מצינגר ראה בכך אמצעי לייצוג של החוויה הנפשית הכוללת שלו מול המוטיב. ואכן, אף שהגיאומטריות הבולטת בציור מייצגת בהקשר הקוביסטי שליטה אינטלקטואלית והיגיון, הדימוי — שהכותרת מתארת כשתיית תה — משכנע גם כגרסה מודרנית של מסורת ארוכת שנים של ציור אלגורי לטוב טעם. מבקר פריזאי חשוב כינה את הדמות המחייכת של מצינגר "המונה ליזה של הקוביזם", ותיאר את העבודה כמשקמת את קרנה של החינניות לעומת האפיונים האפלים והצורמים של חלק גדול מהאוונגרד הפריזאי.